ספר המצוות לרס"ג, מצות עשה קכ״ה

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »

125 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

וחלק כחלק. וממכר משמר המברך. מצות עשה זו מדכתיב בפרשת שפטים חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות. ומנאה הרמב"ם ז"ל עשין ל"ו מצוה אחת. שיהיו הכהנים עובדים במקדש למשמרות. כל משמר בזמנו הקבוע לו ולא יהיו מעורבבים כולם יחד. וכמו שתרגם אונקלוס לבר ממטרתא דייתי בשבתא דכן אתקינו אבהתא. ומלשון רבינו הגאון ז"ל מתבאר שכוונתו למנות בזה שתי מצות. האחת מדכתיב חלק כחלק יאכלו. והשנית מסיפא דקרא דכתיב לבד ממכריו על האבות. והכוונה ע"פ הספרי שהביא הרמב"ם שם. ואיתא נמי בפרק בתרא דסוכה נ"ה ע"ב דאמרינן התם ת"ר מנין שכל המשמרות שוות באמורי הרגלים ת"ל ובא בכל אות נפשו ושרת. יכול אף בשאר ימות השנה כן ת"ל וכו'. מנין שכל המשמרות שוות בחילוק לחה"פ ת"ל חלק כחלק יאכלו. כחלק עבודה כך חלק אכילה וכו'. יכול אף בחובות הבאות שלא מחמת הרגל ברגל. ת"ל לבד ממכריו על האבות. מה מכרו האבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך עיי"ש. ובירושלמי שם הלכה ח'. כתיב חלק כחלק יאכלו יכול אף בשאר ימות השנה כן ת"ל לבד ממכריו על האבות. חוץ ממה שמכרו אבות לבנים את שבתך ואני שבתי עיי"ש. וזו היא כוונת רבינו הגאון ז"ל למנות מדכתיב חלק כחלק מצוה שיהיו כל המשמרות שוות בקרבנות הרגלים להקרבה ולאכילה. ומדכתיב לבד ממכריו על האבות. מצוה שבכל השנה לא יעבדו בערבוביא. אלא בחלוקת משמרות כל אחת בזמנה הקבוע לה. וזהו שכתב וממכר משמר המברך. כלומר משמר היוצא שהוא המברך למשמר הנכנס. כדאמרינן בפ"ק דברכות י"ב ע"א עיי"ש. דכל משמר היוצא ומוסר זכות עבודתו למשמר הנכנס הרי הוא כמוכר זכותו למשמר הנכנס בשביל זכותו של זה שהניח לזה תחילה. וכן הוא כוונת רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שעל סדר עשרת הדברות בדבור כבד שכתב שם וז"ל חלק כחלק לבד ממכר הפרבר. וזהו ע"פ מאי דאמרינן בפרק איזהו מקומן זבחים נ"ה ע"ב ובפ"ק דתמיד מאי לפרבר אמר רבה ב"ר שילא כלפי בר עיי"ש. ורצה לומר משמר היוצא לחוץ דמשמר היוצא הוא מניח ומוסר זכות עבודתו שהי' לו עד עכשיו למשמר הנכנס תחתיו. ובאזהרות אתה הנחלת מנה ג"כ שתי מצות אלו חלק כחלק וממכר אבות עיי"ש. אבל הבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנו שתי מצות אלו. והרמב"ם ז"ל בסה"מ שם לא מנה אלא המצוה שיהיו הכהנים עובדים במשמרות ולא בערבוב כולם יחד. והיינו מקרא דלבד ממכריו על האבות. אבל בחבורו הגדול פ"ד מהלכות כלי המקדש ה"ד כתב וז"ל מצות עשה להיות כל המשמרות שוים ברגלים וכל מי שיבא מן הכהנים ברגל ורצה לעבוד עובד וחולק עמהם. ואין אומרים לו לך עד שיגיע משמרך שנאמר וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שלא מנה מצות עשה אלא חלק כחלק. אבל לבד ממכריו על האבות לא כתב שהיא מצות עשה. וכן ברמזי העשין שבריש הלכות כלי מקדש לא מנה אלא העשה שיהיו כל המשמרות שוות ברגלים עיי"ש במצוה י"א. אבל במנין המצות הקצר שלו שבריש חבורו הגדול עשין ל"ו דבריו הם כמש"כ בסה"מ. וז"ל להיות הכהנים עובדים במקדש משמרות משמרות ובמועדים עובדים כאחד שנאמר וכי יבא הלוי לבד ממכריו על האבות עכ"ל עיי"ש. וגם בדברי הסמ"ג ראיתי בזה מבוכה. שברמזי העשין שבראש ספרו כתב במצוה קע"ב וז"ל להיות הכהנים עובדים במקדש משמרות משמרות ובמועדים כאחד שנאמר וכי יבא הלוי וגו' לבד ממכריו על האבות עכ"ל. אבל בפנים וכן בקצור סמ"ג. דבריו הם כדברי הרמב"ם בחבורו הגדול עיי"ש. וכבר העיר הרמב"ן ז"ל בסה"מ שם על סתירת דברי הרמב"ם ז"ל ממש"כ בסה"מ למש"כ בחבורו הגדול. וכתב שחזר בו בחבורו הגדול ממש"כ בסה"מ. משום דאין מצות הכתוב הזה שיעשו משמרות ולא מניעה שלא תהי' יד הכל מתעסקת בעבודה. כי לבד ממכריו על האבות שלילות הוא. לא מצוה. שהוא יתעלה מצוה להיותם עובדים ואוכלים חלק כחלק חוץ מן הממכרים. ואין בפרשה צואה על המשמרות. אבל המצוה היא רק שיעבוד הכהן בכל אות נפשו ברגל ולא ימנעוהו מלבד בממכרים שעשו להם האבות שהם בשאר ימות השנה ובדברים הבאים שלא מחמת הרגל עכת"ד הרמב"ן ז"ל שם. והר"ב מג"א נדחק שם להשוות הסתירה שבדברי הרמב"ם. וכבר השיבו האחרונים ז"ל על דבריו. ואין להאריך בזה: ועכ"פ עיקר קושית הרמב"ן ז"ל ודאי קושיא גדולה היא. שאין בכתוב שום רמז מצוה שלא לעבוד אלא משמרות משמרות. דקרא דלבד ממכריו אינו אלא שלילות ולא מצוה. וליכא מצוה אלא שיעבדו חלק כחלק לבד מן הממכרים. אבל שיעשו ממכרים דהיינו משמרות ליכא מצוה בקרא. ומש"כ במג"א שם לתרץ זה להרמב"ם דלא מהך קרא דלבד ממכריו מנה הרמב"ם מצוה זו. אלא מרישא דקרא דכתיב ובא הלוי בכל אות נפשו ושרת. ודרשינן התם יכול לעולם ת"ל באחד שעריך. לא אמרתי אלא בזמן שכל ישראל נכנסים בשער אחד. ומשמע מכאן שבשאר ימות השנה אינו יכול לעבוד בכל עת שירצה. וא"כ צריך לעבוד דרך משמרות עיי"ש בדבריו. כבר הרגיש בזה הרמב"ן ז"ל שם. וכתב וז"ל ואפי' לפי המדרש שדרשו בספרי ובגמרא סוכה יכול לעולם ת"ל מאחד שעריך לא אמרתי אלא בזמן שכל ישראל נכנסין בשער אחד. מ"מ אין בפרשה צואה על המשמרות. אבל המצוה היא שיעבוד הכהן בכל אות נפשו ברגל ולא ימנעוהו מלבד בממכרים שעשו עליהם האבות וכו' עכ"ל. הרי שכבר דחה הרמב"ן ז"ל זה וכ' דגם בהך דרשא לא אשכחן שום רמז מצוה לעשות משמרות. ומה שהביא במג"א שם דמיון לזה ממצות לא אכלתי באוני ממנו. אין זה ענין כלל לכאן להמעיין במש"כ הרמב"ם בזה בשורש שמיני עיי"ש. ואין להאריך. וגם לפי דבריו לא הי' צריך לומר דמרישא דקרא נפק"ל עשה זו. דגם מקרא דלבד ממכריו שפיר יש ללמוד עשה זו ע"פ דרכו וכמבואר. והר"ב לב שמח נדחק לפרש גם דברי הרמב"ם שבסה"מ כדבריו שבחבורו הגדול שם עיי"ש בדבריו. איך שיהי' עכ"פ דברי רבינו הגאון ז"ל ורבינו שמעון הגדול ז"ל בעל אזהרות אתה הנחלת ודאי תמוהים לכאורה טובא שהרי הם ז"ל מנו בזה שתי מצות. חלק כחלק מצוה בפ"ע ולבד ממכריו על האבות מצוה בפ"ע. והרי בהך קרא דלבד ממכריו ליכא שום רמז ללשון מצוה. וגם בהדיא מבואר כן בברייתא דמשנת ר"א בנו של ריה"ג שהביא הרמב"ן ז"ל שם דאמרו שם מדבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר כיצד וכו' כיו"ב משפחות בני קהת יחנו וגו' משפחות בני הגרשוני יחנו על ירך המשכן ימה וגו' אבל לא שמענו שצוה הקב"ה שיעשו ארבעה ועשרים משמרות. והיכן שמענו. אלה פקודתם לעבודתם לבא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ד' אלקי ישראל דה"א כ"ג י"ט למדנו שהיתה מצוה זו ביד משה ואהרן עיי"ש. הרי מפורש שלא שמענו מצוה זו ולא נתפרשה בתורה אלא בקרא דדברי קבלה בדברי הימים שם. ולזה החליט הרמב"ן ז"ל דמצוה זו לא נכתבה בתורה אלא מקובלת ממשה מסיני עיי"ש: איברא דעפ"ז אפשר לומר דבאמת זו היא כוונת רבינו הגאון ור"ש הגדול ז"ל למנות מצוה זו דמשמרות מהלכה למשה מסיני. וכמפורש בקרא דדברי הימים שם דחלוקת המשמרות היא נאמרה להם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ה' אלקי ישראל. ומה שכתבו זה בלשון ממכר. לישנא דקרא דאורייתא נקטו. ולרמז דגם בקרא דאורייתא נזכרו חלוקת המשמרות. אבל ודאי עיקר המצוה לא שמענו אלא מהלכה למשה מסיני. ונזכרה בקרא דדברי קבלה בדברי הימים. וכבר עלה כן על דעת הרמב"ן ז"ל בסוף דבריו שם למנות עשה זו מהלכה למשה מסיני מצוה בפ"ע. אלא שחזר ונסתפק בדבר לומר שהכל תשלום הענין. ואפשר שאינו נמנה אלא מצוה אחת עיי"ש. אבל לא כן דעת רבינו הגאון ור"ש הגדול ז"ל. אלא ס"ל דשתי מצות הן. ובלא"ה נראה לומר דאין מקום לקושית הרמב"ן ז"ל אלא על דברי הרמב"ם ז"ל שמנה מקרא דלבד ממכריו על האבות מצוה שיהיו הכהנים עובדים למשמרות ולא שתהא יד הכל מעורבת יחד. ועל זה שפיר השיג הרמב"ן ז"ל דלא שמענו מכתוב הזה מצוה שיתחלקו למשמרות. דאינו אלא שלילות שיעבדו ויאכלו ברגל חלק כחלק לבד ממכריו על האבות. אבל מ"מ שפיר י"ל שיש בקרא זה מצוה שיהא כל משמר עובד ואוכל לבדו. ואין לשאר הכהנים שום זכות וחלק בעבודה ובאכילה שבזמן משמרתן של אלו. וזהו משמעות הכתוב ובא בכל אות נפשו וגו' ושרת ככל אחיו הלוים העומדים שם חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות. כלומר דמלבד המצוה שנצטוו שיעבוד ויאכל כל משמר ומשמר לבדו בזמן משמרו אני מצוה ג"כ שבשעת הרגל יוכל כל אחד מהכהנים לבא לעבוד ולאכול ככל אות נפשו עם שאר הכהנים ואין מוחה בידו. וכיו"ב פירש"י ז"ל סו"פ פנחס על קרא דאלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם וגו'. ופירש"י וז"ל לבד מנדריכם אם באתם לידור קרבנות ברגל מצוה הוא בידיכם וכו' עכ"ל עיי"ש. ועי' פ"ב דתמורה י"ד ע"ב ובש"מ שם בשם י"מ עיי"ש היטב. וא"כ אע"ג דעיקר המצוה להתחלק למשמרות אין לנו בקרא. מ"מ יש לנו בהך קרא מצוה שיעבוד ויאכל כל אחד במשמר שלו ואין שום זכות לשאר הכהנים בעבודתם ולמצוה זו הוא שכוונו רבינו הגאון והר"ש הגדול ז"ל. ואפשר דגם הרמב"ם והסמ"ג כן כוונתם. אלא דמנאום במצוה אחת. דהרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל דכל שני פרטים שבמצוה אחת אינו מונה אותם אלא באחת. ואפי' להסמ"ג דבעלמא כיו"ב מונה כל חדא בפ"ע. כאן אפשר דס"ל כמו שנסתפק הרמב"ן ז"ל וזו היא מסקנתו. דהכל תשלום ענין ואין נמנין אלא אחת. ובזה ניחא שלא יהי' סתירה בדבריהם. משום דשני הענינים בכלל המצוה ואין נמנין אלא באחת. ולכן זמנין דנקטו המצוה דמשמרות וזמנין המצוה דרגלים. ונסתלקה השגת הרמב"ן ז"ל ואין להאריך בזה. ועכ"פ נכונים דברי רבינו הגאון ז"ל וסייעתו.

1 וְחֵלֶק כְּחֵלֶק

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »